יש יותר ממנו, וודאי גם פחות ממנו, בדיוק כמוהו – אין. סיפור חיי.
הכרתי אותה כשהייתי ילד, כזה שהראש שלו מלא בבית ספר,חברים וגם חברות.
הכרתי אותה בתקופה שהכל היה מאוד פשוט, הכל היה מאוד רדוד ולשום דבר לא הייתה מטרה.
קם בבוקר,הולך לבית ספר,מדבר עם חברים,נמצא בכמה שיעורים וחוזר הבייתה – אם הייתי מתאר לכם את החיים שלי בקול, סביר להניח שהצליל המונוטוני והעלילה המרתקת היו מביאים לפיהוק או שניים.
הגעתי לשם במקרה, חבר היה שם והכיר לי את המקום, מקום חביב עם לא מעט אנשים, מעטים מהם גם היו קבועים.
החלטתי להשאר, אחרי הכל, מה עוד יש לי לעשות?
עם הזמן למדתי להכיר את המקום והתחלתי לאהוב אותו, אנשים קבועים, מסגרת נחמדה ומה גם שלא נדרש ממני כלום, רק להנות .
לאחר תקופה נמנעתי מלהגיע לשם, הסיבות אינן חשובות.
עבר הזמן,החיים המשיכו ואני החלטתי לבקר שוב – הסביבה מוכרת, האנשים נשארו ומה נחמד ישנם גם חדשים – וחדשה.
מאותו היום דברים השתנו, לא עוד חיים משעממים, לא עוד ילד.
הכרנו באותו המקום, הכרות קצרה, כמה שיחות ואחריהן, נשביתי.
לא הכרתי את זה לפני, את ההרגשה בבטן כשהיא מתקשרת, את הפרצוף ברצפה כשרבים אבל בעיקר, בעיקר את ההרגשה המיוחדת, טעם החיים.
קמתי בבוקר – חייכתי
נסעתי לבית ספר – חייכתי
התחיל השיעור, הייתי מאושר – היא הגיעה.
כל זה נמשך תקופה לא קצרה, זכרונות מוקפים בחומה וגדר – "ואין לנו זכות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
החיים המשיכו, הקשר התרופף, תדירות השיחות ירדה.
הגיוני לא? יש לה לימודים עכשיו, אח"כ עבודה.
השלמתי עם זה, תמיד ידעתי שאני נמצא בליבה וכשהיא תוכל אנו נדבר.
ביום אחד זה הגיע – כבר לא יחיד, יש לה חבר, גבר, הוא לא אני.
הכרונולוגיה לא משחקת תפקיד , גם לי הייתה מישהי.
תמיד חשבתי עליה, תמיד רציתי אותה אבל לא היה אפשרי – נמנע מאיתנו.
עבר הזמן, אני כבר לא כ"כ ילד.
על שחקן כדורגל רואים טביעת אצבע של מאמן - עליי רואים את טביעת האצבע שלה.
חלפו השנים, ידענו עלויות ומורדות, דיברנו יותר ודיברנו פחות אבל היינו שם, תמיד אנחנו ברקע.
ויום אחד זה קרה, היא לבד, לא הרבה אחרי גם אני, רק אח"כ אני אבין שגם הביחד שהיה לי הוא סוג של לבד.
שיחות אל תוך הלילה, צחוקים אינסופיים – רק אני, היא והמואזין ברקע.
מהר מאוד הדברים התגלגלו – אנחנו יחד, זוג.
גם אם בכל העולם הייתם מחפשים לא הייתם מוצאים מאושר ממני.
העשיר באדם, החכם מכולם והנאה ביותר – כולם התגמדו לעומתי, יש לי אותה – יש לי הכל.
כל שלום שנאמר, כל טלפון שצלצל ואפילו ה-ביי, בידיעה שבקרוב נדבר שוב, הכל מילא אותי אושר.
אליעזר בן יהודה מתהפך בקברו, איך הוא לא חשב על מילה שתתאר את מכלול הרגשות שהיה בי?
מאון לאון הכל הרגיש יותר ויותר אמיתי, לרגע לא הססתי ברגשות אך לפתע נראה כי הנה, אוטוטו הכל הופך מוחשי – אפשר לראות,להריח,להרגיש.
כל החושים לקחו חלק בקשר הזה, כל החושים המוכרים לנו ואחד נוסף – החוש שלנו.
אין לו שם, אין לי תיאור אבל הוא קיים, אף חוש סטנדרטי ומוכר לא היה מביא אותי להרגיש מה שהרגשתי, החוש שלנו לעומת זאת, הוא פעל במלוא המרץ.
אני חשבתי והיא אמרה
אני כאבתי והיא צעקה
אני שועשעתי אבל הצחוק יצא ממנה
לא עוד שניים, אחד חצוי היינו, רק שני חצאים של אותו השלם מסוגלים להביא לכזו שלמות.
ואז זה הגיע, נהוג להשתמש בביטוי "כרעם ביום בהיר", לא כך היה הדבר.
מצד אחד הפתעה גמורה ומהצד השני הבנה, הגורל משחק בנו, חזיון תעתועים.
הכחול הפך לתכלת, התכלת נראית כמו אפורה היא.
הבקרים הפכו מדכאים, הלילות ארוכים.
"תעלות הדמעות והנזלת מחוברות" , כך אמרה לי, כך הבנתי שלא צינון מתקרב, הפעם אני נוזל מהעיניים.
שגרה שמחה הפכה כואבת, שיחות ליליות התחלפו במחשבות כואבות, בוקר טוב הפך לבוקר, סתם עוד אחד, חסר תכלית, מיותר.
מי שהיה מסתכל מהצד היה חושב שהשתגעתי, יש לי הכל, משפחה אוהבת, חברים נהדרים – לא חסר כלום, באמת יש לי הרבה דברים, יש לי גם חור בלב.
חור שחור ששואב אליו כל חלק מההנאה שהייתה לי, כל מחשבה חיובית וכל הרגשה טובה.
פתאום צלצול, היא מתקשרת, החור נסגר, הלב מתרחב – היא אמרה שהיא אוהבת, היא צוחקת.
שוב אותו צחוק מתגלגל ומוכר – שוב אני כל יכול.
השיחה מסתיימת וכמו במסע בזמן אני חוזר אחורה, מלנכוליה קבועה.
כל מי שישאל מה שלומי ידע שבסדר,
כל מי שיסתכל ימצא את החיוך,
אף אחד לא ידע מה קורה בפנים,
בעצם, היא תדע, היא תרגיש – גם אצלה זה כך, שני חצאים כבר אמרתי?
אשמח לקבל תגובות - לחצו כאן להורדת הסיפור.
